אדמו"ר האמצעי

אדמו"ר האמצעי

• • רבי דב בער שניאורסון** (ט"ו בשבט תקל"ג - ו' בתשרי תקפ"ז, 1773-1827), המכונה **אדמו"ר האמצעי** או **הרב האמצעי**, היה האדמו"ר השני בשושלת רבני חב"ד, בנו וירושו של אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי זי"ע, מייסד תנועת חב"ד. זכה לכינוי "האמצעי" מכיוון שעמד במרכז בין אביו הזקן לבין בנו הצעיר - הצמח צדק. נחשב לאחד המחדשים הגדולים בתורת החסידות, שהעמיק ופיתח את יסודות תורת החסידות של אביו והניח את הבסיס לפיתוח תורת חב"ד לדורות הבאים.

תולדות חיים

נולד בט"ו בשבט תקל"ג (1773) בעיר ליאדי שבבלרוס לאביו רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב"ד ובעל ה"תניא", ולאמו רבקה זצ"ל. מקטנותו נתגלו בו כישרונות יוצאי דופן בלימוד התורה והשכלת החסידות. חונך על ברכי אביו הקדוש ולמד ממנו את עמקי התורה הנגלית והנסתרת.

בצעירותו היה עוזרו הקרוב של אביו בהנהגת החסידות ובהפצת תורת החסידות. כבר בגיל צעיר זכה להערכה רבה מחסידי אביו, שהכירו בגדלותו הרוחנית ובחריפותו בתורה. לאחר פטירת אדמו"ר הזקן בכ"ד בטבת תקף"ג (1812), עמד בפני החסידות של חב"ד שאלת הירושה. לאחר תקופה קשה, הכירו רוב החסידים בו כיורש אביו ומנהיג התנועה.

נשא את רבקה, ונולדו לו שלושה בנים: רבי מנחם מנדל (לימים הצמח צדק, האדמו"ר השלישי), רבי חיים שניאור זלמן ורבי יהודה ליב. חצרו בליאדי הייתה למרכז חשוב של חסידי חב"ד מכל רחבי רוסיה ופולין.

דרכו בעבודת ה'

אדמו"ר האמצעי זי"ע פיתח ועמק את דרך עבודת ה' שיסד אביו, תוך הדגשה מיוחדת של עבודת הלב והתפילה. הוא חידד את המושג "התבטלות" כיסוד מרכזי בעבודת החסיד, ולימד כי על החסיד להגיע למצב של ביטול מוחלט לפני האלוקות.

תורתו התמקדה ב"עבודה שבלב שזו תפילה", והדגיש את החשיבות של הכנה נכונה לתפילה, הבנת עומק המילים והכוונות, והגעה למצב רוחני של דביקות וחשיקה אלוקית. בדרשותיו ובמאמריו פיתח את תורת החסידות לעומק נוסף, תוך חיבור בין הקבלה האילנית לקבלה הלורית ולחכמת הנפש.

המציא את המוסד של "מאמרי חסידות" שנאמרו באופן קבוע בשבתות וימים טובים, מאמרים שהיו עמוקים ומפורטים והכילו פיתוחים מדעיים ורוחניים של תורת החסידות. מאמריו נחשבים לאוצר חשוב בספרות החסידות.

ספריו ותורתו

על אף שלא הספיק להדפיס ספרים רבים בחייו, השאיר אחריו אוצר עצום של תורה. עיקר מורשתו התורנית נמצאת במאמרי החסידות שאמר לחסידיו לאורך השנים. מאמרים אלו נרשמו על ידי תלמידיו ונחשבים ליסוד חשוב בספרות חב"ד.

כתביו מתאפיינים בהעמקה פילוסופית, ניתוח פסיכולוגי מעמיק של נפש האדם, ובפיתוח של מושגי היסוד של החסידות. הוא העמיק במיוחד בנושאי עבודת התפילה, עבודת המידות, ודרכי קירוב לבורא יתברך. תורתו הייתה גשר חשוב בין תורת אביו הפילוסופית והעמוקה לבין הפיתוח המעשי והחינוכי שיבוא לאחריו.

מופתים וסיפורים

בין חסידי חב"ד נשתמרו סיפורים רבים על קדושתו ועל כוח רוח הקודש שהיה לו. מסופר כי זכה לגילוי אליהו הנביא, ושהיו לו חזיונות רוחניים עליונים. חסידיו העידו על יכולתו לראות את מצב נפשם הפנימי ולהדריכם בדרכי התשובה והעבודה.

ידוע הסיפור על התוועדות מיוחדת שערך לפני פטירתו, בה גילה לחסידיו עניינים עמוקים בתורת הסוד ובעבודת ה', וברך אותם בברכת פרידה. חסידיו תיארו אותו כאדם קדוש שכל מעשיו ודיבוריו היו מתוך דביקות עליונה.

השפעתו ומורשתו

אדמו"ר האמצעי זי"ע השפיע רבות על עיצוב פני תנועת חב"ד. הוא יצב את הדרך לפיתוח תורת החסידות בדורות הבאים, והניח את היסודות המתודולוגיים למסירת תורת החסידות באופן מסודר ועמוק. תלמידיו, ביניהם גדולי החסידות, המשיכו את דרכו והפיצו את תורתו.

בנו הצמח צדק ירש את מקומו כאדמו"ר השלישי בחב"ד, והמשיך את המסורת שיסד אביו. מורשת ההוראה של אמירת מאמרי חסידות הפכה למסורת קבועה בכל דורות אדמו"רי חב"ד.

השפעתו ניכרת גם בהתפתחות סגנון הלימוד בחסידות - השילוב של עיון עמוק עם התייחסות למעשה ולעבודה הרוחנית. דרכו בהעמקת עניינים פנימיים תוך שמירה על המסגרת המעשית הפכה לאחת ממאפייני תורת חב"ד.

יום ההילולא

נפטר בו' בתשרי תקפ"ז (1827) בליאדי, בן חמישים וארבע שנה. יום פטירתו נקרא בחב"ד "יום ההילולא" ומציינים אותו מידי שנה בלימוד תורתו, בעיון במאמריו ובהתוועדות חסידית. מנהג חב"ד לקיים ביום זה התוועדויות מיוחדות ולעסוק בתורתו של האדמו"ר האמצעי.

קברו בבית העלמין העתיק בליאדי הפך למקום עלייה לרגל לחסידי חב"ד, המגיעים לשם להתפלל ולהתחזק בדרכי החסידות. זכרו מתברך ומכובד בכל קהילות חב"ד ברחבי העולם כאחד מגדולי האדמו"רים שעיצבו את פני התנועה.