אהבת ה'
- אהבת ה' היא היסוד המרכזי ביהדות הקובע את היחס הפנימי והרגשי של האדם כלפי בוראו, ומתבטאת בדבקות, יראה ורצון לקיים את מצוותיו.**
רקע והיסטוריה[עריכה]
מושג אהבת השם נזכר כבר בתורה במפורש: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו, ה). חכמי התלמוד הרחיבו את הבנת המושג וקבעו כי אהבת ה' היא אחת ממצוות עשה החשובות ביותר. הרמב"ם במשנה תורה (הלכות תשובה י, ו) מציב את אהבת ה' כמדרגה עליונה של עבודת השם, הנמצאת מעל ליראת שמים הנובעת מפחד עונש.
משמעות רוחנית והלכתית[עריכה]
לפי תורת החסידות, אהבת ה' מתחלקת למספר מדרגות. האהבה הטבעית נובעת מהכרת גדלות הבורא והתבוננות בנפלאות הבריאה. האהבה העליונה, הנקראת "אהבה רבה", היא מתנת שמים הבאה מכח התקרבות והתבוננות עמוקה באלהות. הבעל שם טוב הדגיש כי אהבת ה' אמיתית מתבטאת בשמחה בקיום המצוות ובדבקות מתמדת במחשבה על הקב"ה.
הזוהר (פרשת ואתחנן) מלמד כי "מאן דלא אהיב לקב"ה, לא יכיל לאתדבקא ביה", ומכאן חשיבותה הרבה של מידה זו. החסידות מדגישה כי אהבת ה' צריכה להיות כוללת ובלתי מותנית, הכוללת גם קבלה באהבה של יסורים וניסיונות.
מקורות וציטוטים[עריכה]
הרב שניאור זלמן מלאדי בתניא (פרק י) מסביר: "עיקר האהבה התלויה בהכרה והתבוננות, היא להתבונן ולהעמיק מחשבתו בגדולת אין סוף ברוך הוא". האר"י הקדוש מלמד כי אהבת ה' היא הכוח המניע את האדם להתקרב אל הקדושה ולהתרחק מן החטא מתוך רצון פנימי ולא מתוך יראה בלבד.
ראו גם[עריכה]
מקורות[עריכה]
- תורה - דברים ו, ה
- תלמוד בבלי - יומא פו עמוד א
- זוהר - פרשת ואתחנן
- רמב"ם - משנה תורה, הלכות תשובה
- תניא - אדמו"ר הזקן, פרק י
- ספרי החסידות - בעל שם טוב