דבקות
- דבקות היא מעלה רוחנית עליונה של היצמדות והתקשרות מוחלטת לקדוש ברוך הוא, המהווה את שיא השאיפה הרוחנית ביהדות החסידית והמיסטית.**
- רקע והיסטוריה
מושג הדבקות נזכר כבר בתנ"ך במקומות רבים, כמו "ודבקת בו" (דברים י:כ), ועמד במרכז הגותם של חכמי הקבלה לדורותיהם. הרמב"ן זצ"ל בפירושו לתורה מדבר על מעלת הדבקות כעבודת ה' המתמדת. בספרות החסידות, ובראשה תורת הבעל שם טוב זצ"ל מקדישה מקום מרכזי לעבודת הדבקות כיסוד העבודה הרוחנית.
- משמעות רוחנית והלכתית
הדבקות כוללת שלושה מימדים עיקריים: דבקות המחשבה - שהמחשבה תמיד פנויה ומופנית לקדוש ברוך הוא אפילו בעת עיסוק בעניני עולם הזה; דבקות הלב - אהבת ויראת השם היוקדות בלב; ודבקות המעש - קיום המצוות בכוונה עמוקה ובהתלהבות. כפי שכותב הבעל התניא זצ"ל באגרת הקודש: "והנה עיקר הדבקות הוא בבחינת מחשבה ושכל והבנה... וכן בבחינת מדות הלב".
חכמי החסידות מלמדים שהדבקות איננה רק מטרה לעתיד לבוא, אלא דרך חיים מעשית. הרבי ר' נחמן מברסלב זצ"ל מדגיש שאפילו באמצע העסקים הגשמיים יכול האדם לשמור על דבקות פנימית, וכדבריו: "דע שהאדם צריך תמיד לדבוק בהשם יתברך".
הדבקות מושגת בדרכים שונות: לימוד התורה בעיון ובהתמדה, תפילה בכוונה ובהתרכזות, קיום המצוות באהבה ויראה, והתבודדות והתבוננות באלוקות. כמו שמביא המגיד ממזריטש זצ"ל: "דבקות זו נקנית על ידי התמדת המחשבה בקדוש ברוך הוא".
ראו גם[עריכה]
מקורות[עריכה]
- תנ"ך: דברים י:כ, ח:ו
- תלמוד בבלי: כתובות קיא ע"ב
- הרמב"ן על התורה, דברים
- תניא - ספר של בינונים, אגרת הקודש
- ליקוטי מוהר"ן
- מגיד דבריו ליעקב