הלכות שמיטה
- הלכות שמיטה
- הלכות שמיטה הן מכלול ההלכות הנוגעות לשנת השמיטה, השנה השביעית שבה הקרקע בארץ ישראל נחה ופורות אדמתה הפקר לכל**.
- רקע והיסטוריה
מצוות שמיטה נזכרת לראשונה בתורה בפרשת משפטים: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה, ובשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" (שמות כג, י-יא). המצווה חוזרת ומפורטת בספר ויקרא (כה, א-ז) ובדברים (טו, א-יא).
השמיטה נצטוותה לעם ישראל בהר סיני, ותחילתה הראשונה הייתה אחרי ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה של הארץ, בימי יהושע. לפי חכמי המסורת, השמיטה האחרונה שנשמרה בתקופת בית ראשון הייתה בשנת תשל"א לחורבן, והוחזרה לנוהג בימי עזרא הסופר.
- משמעות רוחנית והלכתית
שנת השמיטה מבטאת אמונה גמורה בהשגחתו העליונה של הקב"ה על העולם. כפי שכותב הרמב"ן (ויקרא כה, ב): "זה לזכור שהארץ לא תוציא מכוחה, אלא בכוח בעל הארץ הוא הקב"ה". השמיטה מזכירה לאדם שהוא אינו אלא "גר ותושב" בעולמו של הקב"ה.
מבחינה הלכתית, השמיטה כוללת איסורי עבודת האדמה, הפקר פירותיה, וקדושה מיוחדת לפירות שמיטה. כמו כן, נוהגת בשמיטה מצוות "שמיטת כספים" - מחילת החובות, כמבואר במסכת שביעית.
בעל ה"חזון איש" (הלכות שביעית א, א) מדגיש כי שמירת השמיטה בימינו היא מצווה תלויה בארץ המחייבת את כל יושבי ארץ ישראל.
- מקורות וציטוטים
"כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג) - פסוק זה מהווה את יסוד האמונה שביסוד מצוות השמיטה. התלמוד הירושלמי (שביעית י, א) מפרש: "שמיטה מלמדת שהקב"ה הוא בעל הארץ והוא זן ומפרנס את ברואיו".
ראו גם[עריכה]
מקורות[עריכה]
- תורה: שמות כג, י-יא; ויקרא כה, א-ז; דברים טו, א-יא
- משנה ותלמוד: מסכת שביעית
- רמב"ם: משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל
- חזון איש: הלכות שביעית