התבוננות
- התבוננות** היא מושג יסוד בתורת החסידות המתייחס לפעולת הגילוי הפנימי של הרגשות והדעת באמצעות השכל, כדי להביא את האדם לדרגות רוחניות עליונות.
רקע והיסטוריה[עריכה]
מושג ההתבוננות עמוק מושרש בתורת הקבלה והחסידות. הבעל שם טוב זיע"א והמגיד ממזריטש זצ"ל פיתחו את תורת ההתבוננות כעמוד חשוב בעבודת ה'. רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא, ביסס בחסידות חב"ד את שיטת ההתבוננות המבוססת על השכל והבנה, בניגוד לשיטות העבודה הרגשיות הגרידא.
משמעות רוחנית[עריכה]
ההתבוננות מחולקת למספר דרגות: התבוננות בגדולת הבורא יתברך, התבוננות באלוקות המלובשת בטבע, והתבוננות בנפש האדם ובעבודת ה'. כפי שכתוב בתניא (פרק ג): "להתבונן בשכלו איך שאור אין סוף ברוך הוא ממלא כל עלמין וכו'".
המטרה העיקרית של ההתבוננות היא להגיע ל"עבודה שבלב" - להפוך את הידיעות השכליות לרגשות חיים של אהבת ה' ויראתה. כמו שכתב האריז"ל: "התבוננות בגדולת הבורא מעוררת את הלב לאהבה ויראה".
בעבודת היום-יום[עריכה]
החסידות מלמדת על ההתבוננות כחלק מסדר היום: התבוננות בברכת "יוצר אור" על מעשה בראשית, בתפילת שמע על קבלת עול מלכות שמים, ובשמונה עשרה על הקשר הפנימי עם הבורא.
ראו גם[עריכה]
מקורות[עריכה]
- תניא, ליקוטי אמרים - רבי שניאור זלמן מליאדי
- תורת חיים - המגיד ממזריטש
- ליקוטי מוהר"ן - רבי נחמן מברסלב
- פרי עץ חיים - האריז"ל