יום טוב
- יום טוב
- יום טוב הוא יום קדוש ומבורך שנקבע בתורה או על ידי חכמים, המיועד לשמחה רוחנית, מנוחה מעבודה והתקרבות לבורא יתברך שמו.**
- רקע והיסטוריה
המושג "יום טוב" נגזר מלשון התורה "ועשית אך שמח" (דברים טז, טו), והוא מתייחס בעיקר לשלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות - המכונים "שלש רגלים" שבהם עלו ישראל לבית המקדש. בנוסף לרגלים, נכללים במושג זה ראש השנה ויום הכיפורים, הנקראים "ימים נוראים".
בתקופת הבית השני הוספו ימים טובים נוספים שנקבעו על ידי חכמים, כגון חנוכה ופורים, הנקראים "ימים טובים דרבנן". ימים אלו נקבעו לזכר נסים גדולים שעשה הקב"ה עם עמו ישראל.
- משמעות רוחנית והלכתית
יום טוב מאופיין בקדושה מיוחדת הדורשת הכנה רוחנית ומעשית. על פי ההלכה, ביום טוב אסור במלאכות מסוימות, דומה לשבת, אך מותרות מלאכות הנחוצות להכנת אוכל ("אוכל נפש").
הרמח"ל בספר "דרך ה'" מבאר כי ימים טובים הם זמנים מסוגלים שבהם נפתחים שערי שמים, והנשמה יכולה להתעלות למדרגות רוחניות גבוהות יותר. הבעש"ט לימד שביום טוב צריך האדם לשמוח בה' ולהתבונן בנסים ונפלאות שעשה עמנו.
כפי שכתוב בזוהר: "כל יומא טבא אית ביה רזא עלאה ונהירו מעלמא עלאה" - בכל יום טוב יש בו סוד עליון ואור מהעולם העליון.
- מקורות וציטוטים
התורה מצווה: "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (דברים טז, יד-טו). הגמרא בביצה (יב עמוד א) דורשת: "יום טוב חציו לה' וחציו לכם" - חלק מהיום יוקדש לעבודת השם וחלק לשמחה גשמית.
הרמב"ם פוסק (הלכות יום טוב א, א): "מצות עשה מן התורה לשמוח ברגלים", ומדגיש כי השמחה ביום טוב אינה רק היתר אלא מצוה ממש.
ראו גם[עריכה]
שבת פסח שבועות סוכות ראש השנה יום הכיפורים חנוכה פורים הלכות יום טוב
מקורות[עריכה]
- תורה: דברים טז, יד-טו
- תלמוד בבלי: מסכת ביצה יב עמוד א
- רמב"ם: הלכות יום טוב א, א
- זוהר: פרשת פנחס
- רמח"ל: דרך ה' ד, ז