ספר הזוהר

ספר הזוהר

ספר הזוהר

הגדרה

ספר הזוהר הוא אחד מהטקסטים המרכזיים בקבלה היהודית. הוא מוצג כפירוש מסתורי לתורה ומהווה אבן יסוד בקבלת צפת, אחת הזרמים העיקריים בקבלה היהודית.

רקע והיסטוריה

ספר הזוהר נכתב באראמית בסוף המאה ה-13 או בראשית המאה ה-14, והוא מיוחס לרבי שמעון בר יוחאי, תנא מהמאה השנייה לספירה. על אף ייחוסו המסורתי לרבי שמעון, הספר נחשב לפרי עטם של מספר מקובלים מימי הביניים, שפעלו בספרד ובדרום צרפת. הזוהר התפרסם והתקבל בעולם היהודי רק במאה ה-16, עם פעילותו של הרב משה קורדובירו והרב יצחק לוריא בצפת.

תוכן עיקרי ומשמעות

ספר הזוהר מכיל פירוש מיסטי-קבלי לתורה, המתמקד בעיקר בפרשנות סמלית של הטקסט התנ"כי. הוא מתאר את מהות האל, את בריאת העולם, ואת תהליכי ההשתלשלות האלוהית. כמו כן, הזוהר מספק הסברים מיסטיים לפרטים רבים בתורה, כגון צורת האותיות העבריות, משמעות המצוות, וסודות הנשמה. תוכן הזוהר משלב אלמנטים מיסטיים-פילוסופיים עם אלמנטים פולקלוריים ומגיים.

השפעה ומורשת

ספר הזוהר הפך לאחד הטקסטים המשפיעים ביותר בתולדות היהדות. הוא הביא לפריחה של המחשבה המיסטית-קבלית והשפיע באופן עמוק על התפתחות הקבלה היהודית. הזוהר שימש כמקור מרכזי לקבלת לוריא ולקבלת צפת בכלל, והיה בסיס להגותם של מקובלים חשובים נוספים. השפעתו ניכרת גם מחוץ ליהדות, בזרמים דתיים אחרים כגון הנצרות והאסלאם.