יראת שמים
- יראת שמים
- יראת שמים** היא אחד מיסודות היהדות המרכזיים, המתבטאת בפחד ויראה מפני הבורא יתברך, בהכרת גדולתו ובמעמד האדם לפניו.
- רקע והיסטוריה
המושג "יראת שמים" מופיע במקורות התנ"ך ובספרות חז"ל כמושג יסוד בעבודת ה'. כבר באבות העולם נמצא יסוד זה - אברהם אבינו זכה להיקרא "ירא אלוהים" (בראשית כב, יב), ובמשה רבינו נאמר "כי ירא מהביט אל האלוהים" (שמות ג, ו). במהלך הדורות פיתחו חכמי התורה והמקובלים את מושג יראת השמים כיסוד מהותי בעבודת הנפש.
- משמעות רוחנית והלכתית
יראת שמים כוללת שני מישורים עיקריים: **יראת העונש** - פחד מפני גזר דינו של הקב"ה, ו**יראת הרוממות** - יראה הנובעת מהכרת גדולתו האמיתית של הבורא. הרמב"ם (יסודי התורה ב, ב) מדגיש כי יראת הרוממות היא המעלה העליונה, שבה האדם נרתע מלחטוא מתוך הכרת גדולת ה' ולא מפחד עונש.
הבעש"ט ותלמידיו הוסיפו מימד של אהבה ליראה, כשהם מלמדים כי יראת שמים אמיתית צריכה להיות מלווה באהבת ה'. בספרי החסידות מובא כי יראת שמים היא "ראש החכמה" (תהלים קיא, י), והיא התנאי הראשון לכל עליה רוחנית אמיתית.
מבחינה הלכתית, יראת שמים מחייבת את האדם בקיום המצוות מתוך כוונה וכבוד, ומונעת ממנו לחטוא גם כאשר אין עין רואה. התלמוד אומר: "כל מי שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעים" (ברכות ו, ע"ב).
- מקורות מרכזיים:**
- "ראשית חכמה יראת ה'" (משלי ט, י) - "את האלוהים תירא ואת מצוותיו תשמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג) - "גדולה יראה יותר מאהבה" (יומא פו, ע"א)
ראו גם
מקורות
- תלמוד בבלי, מסכת ברכות ו, ע"ב
- משנה תורה, הלכות יסודי התורה פרק ב
- ספר החינוך, מצוה יראת ה'
- תניא, אגרת הקודש
- תולדות יעקב יוסף להבעש"ט