יה ריבון
- יה ריבון עלם ועלמיא הוא זמר שבת חגיגי הנכתב בלשון ארמית, הנחשב לאחד הפיוטים הנעלים והנפוצים ביותר בישראל לקבלת השבת ולסעודות השבת.**
- רקע והיסטוריה
הפיוט "יה ריבון" נכתב על ידי הרב ישראל בן משה נג'ארה (הנקרא "בעל הנג'ארה"), מקובל וחכם מצפת במאה ה-16. הרב נג'ארה היה בן דורו של האר"י הקדוש והרמ"ק, וחי בתקופת פריחתה של הקבלה הצפתית. הפיוט נכתב בלשון ארמית - לשון התלמוד והזהר - ונתפשט במהירות בקהילות ישראל בכל התפוצות.
המנגינה המסורתית לפיוט זה מתאפיינת בצביון חגיגי ומלכותי, המבטא את הכבוד והיראה כלפי בורא עולם. הניגון נהגו לשירו בסעודות השבת, במיוחד בסעודה השלישית, וכן בחגים ובשמחות.
- משמעות רוחנית והלכתית
הפיוט מתחיל במילים "יה ריבון עלם ועלמיא" - "ה' אדון עולם ועולמים", ומבטא הכרה עמוקה במלכותו של הקדוש ברוך הוא על כל הבריאה. כפי שמביא הזהר הקדוש: "כל עלמין תתאין ועילאין כולהו קיימין בגיניה" - כל העולמות התחתונים והעליונים כולם קיימים בשבילו.
מבחינה הלכתית, שירת זמירות שבת נחשבת למצווה רבה. הרמ"א פוסק (או"ח סי' ש"ה): "נוהגים לשורר זמירות שבת להכביד כבוד השבת". הבעל שם טוב הקדוש אמר כי בשירת הזמירות בכוונה ובדבקות, האדם מעלה את כל העולמות למקורם העליון.
הפיוט מזכיר את עיקרי האמונה: בריאת העולם, מלכות שמים, גבורתו וחסדיו של הבורא. המקובלים מפרשים כי המילים "עבד גבורתך ותימהיא" רומזות לספירות הגבורה ותפארת בעולמות העליונים.
ראו גם
זמירות שבת קבלת שבת ישראל נג'ארה ניגוני חסידות פיוטי צפת
מקורות
- זהר, פרשת תרומה, דף קס"ג ע"א
- שולחן עורך אורח חיים סימן ש"ה
- ליקוטי מוהר"ן, תניינא, סימן כ"ג
- דרכי נועם, הלכות שבת