הלכות תרומות ומעשרות
- הלכות תרומות ומעשרות הן מערכת ההלכות העוסקת בהפרשת חלקים מהתבואה והפירות לכהנים, לוויים ולעניים, כפי שנצטווינו בתורה.**
- רקע והיסטוריה
מצוות התרומות והמעשרות נתנו לישראל עם כניסתם לארץ ישראל, והן נוהגות בתוצרת הארץ בלבד. התורה קבעה שלושה סוגי הפרשות עיקריות: תרומה גדולה לכהן, מעשר ראשון ללוי, ומעשר שני או מעשר עני לפי השנה במחזור השמיטה. במקדש הראשון והשני נהגו מצוות אלו במלוא תוקפן, וכיום נוהגים בהן מדרבנן באזורים מסוימים בארץ ישראל.
- משמעות רוחנית והלכתית
רבותינו מלמדים כי הפרשת תרומות ומעשרות מבטאת את ההכרה שהכל שייך להקב"ה. הבעל התניא זצ"ל מבאר שמצוות אלו מטהרות את הממון ומעלות אותו למדרגה רוחנית גבוהה. התרומה, המסמלת את הקדושה הגבוהה ביותר, ניתנת לכהן המשרת בקודש. המעשר הראשון ללוי מכיר בתפקידו כמשרת בבית המקדש, ומעשר העני מקיים את החובה לדאוג לנזקקים.
כמו שנאמר: "מַעְשַׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" (דברים יד, כב), ודרשו חכמינו: "עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר" (תענית ט עמוד א).
- מקורות וציטוטים
הרמב"ם כותב בהלכות תרומות (א, א): "תרומת המעשר וחלה נוהגות בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית". הטור והשולחן ערוך מפרטים את הלכות ההפרשה המעשיות, ובספרי הקבלה מבוארת המשמעות הרוחנית העמוקה של מצוות אלו.
ראו גם
הלכות כלאים הלכות שמיטה ויובל הלכות בכורים מצוות התלויות בארץ קדושת ארץ ישראל
מקורות
- ויקרא כז, ל-לב
- במדבר יח, כא-כח
- דברים יד, כב-כט
- משנה מסכת תרומות
- רמב"ם הלכות תרומות
- שולחן ערוך יורה דעה חלק שלא-שלח