אהבת ישראל
- אהבת ישראל היא מצוה יסודית החייבת כל יהודי לאהוב את חבריו לעם ישראל באהבה גמורה, ומהווה את היסוד המרכזי ביחסים שבין אדם לחברו בעולמה של התורה.**
רקע והיסטוריה
המושג "אהבת ישראל" מושרש במצוות התורה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), אשר רבי עקיבא כינה אותה "כלל גדול בתורה" (תלמוד ירושלמי, נדרים ט, ד). במהלך הדורות, התפתח המושג והועמק על ידי גדולי ישראל, ובמיוחד בתורת החסידות. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, העמיד את אהבת ישראל כאחד מעמודי היסוד של תורתו, וציוה שכל יהודי יש לאוהבו ללא תנאי, גם אם הוא חוטא.
משמעות רוחנית והלכתית
אהבת ישראל כוללת מספר היבטים: דאגה לזולת, עזרה חומרית ורוחנית, הימנעות מלשון הרע ושנאת חינם, וחיפוש הטוב שבכל יהודי. ברמה הקבלית, כל הנשמות היהודיות נחשבות לחלק מנשמה כללית אחת, ועל כן פגיעה ברע הינה פגיעה בעצמנו. המצוה מתבטאת הלכה למעשה במצוות הוכח (תוכחה), צדקה, גמילות חסדים וכל מעשה של התחשבות בזולת.
מקורות וציטוטים
תלמוד בבלי מלמד: "כל המצלה נפש אחת מישראל - כאילו הציל עולם מלא" (סנהדרין לז, א). הרמב"ם כותב: "מצוה על כל איש מישראל לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו" (הלכות דעות פרק ו). בספר התניא מובא: "נפשות בני ישראל הן חלוקות ממש מהאלוקות", ולכן האהבה ביניהם טבעית ומתחייבת מעצם טבע הנשמה.
ראו גם
אחדות ישראל גמילות חסדים ואהבת לרעך כמוך שנאת חינם תוכחה בעל שם טוב
מקורות
• ויקרא יט, יח • תלמוד בבלי, סנהדרין לז, א • רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות ו, ג • ספר התניא, פרק לב • תלמוד ירושלמי, נדרים ט, ד