הרש"ב
הרש"ב
- הרש"ב** (רבי **שלום דובער שניאורסון**, תרכ"א-תר"פ, 1860-1920) היה האדמו"ר החמישי מחב"ד-ליובאוויטש, בנו של **האדמו"ר המהר"ש** זצוק"ל ונכדו של **האדמו"ר הצמח צדק** זי"ע. נחשב לאחד מגדולי מנהיגי החסידות ומחדשי תורת החסידות, והיה האחרון מאדמו"רי חב"ד שפעל ברוסיה הצארית.
תולדות חיים[עריכה]
נולד בכ' חשוון תרכ"א (1860) בליובאוויטש שבמחוז מוהילב, רוסיה. אביו **רבי שמואל שניאורסון** (המהר"ש) זצוק"ל היה האדמו"ר הרביעי מחב"ד, ואמו הרבנית **רבקה** נ"ע הייתה בת **האדמו"ר הצמח צדק**. קיבל חינוך יהודי מסורתי ונחשף מגיל צעיר לעולמה של תורת החסידות.
בצעירותו התבלט בכישרונותיו יוצאי הדופן בלימוד הש"ס והפוסקים, לצד העמקה בתורת החסידות והקבלה. למד אצל אביו המהר"ש ואצל זקני החסידים שבחצר ליובאוויטש. נישא בתרל"ה (1875) להרבנית **שטרנה שרה** נ"ע, בת **הרב יוסף יצחק** מאווטש.
נשיאותו את חב"ד[עריכה]
לאחר פטירת אביו המהר"ש בשנת תרמ"ב (1882), נתמנה הרש"ב לאדמו"ר חב"ד בהיותו בן 22. תקופת נשיאותו של כ-38 שנים הייתה רוויה אתגרים: רדיפות דתיות ברוסיה הצארית, התפתחות התנועות החילוניות, ובמיוחד תסיסת מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית.
הקים מוסדות חינוך רבים וחיזק את הישיבות החסידיות. ביסס את ישיבת **תומכי תמימים** בליובאוויטש (תרס"ז, 1897), שהפכה למרכז לימוד מרכזי לצעירי חב"ד ולמוקד להפצת תורת החסידות.
תורתו ושיטתו[עריכה]
הרש"ב היה ממשיכי דרכו של **האדמו"ר הזקן** זצוק"ל בהעמקת הצד האינטלקטואלי של החסידות. מאמריו וחיבוריו מתאפיינים בעומק פילוסופי ובהתמקדות בעבודה פנימית של האדם. פיתח את מושג **"עבודת הביררים"** - תיקון העולם הרוחני והגשמי דרך עבודת ה'.
מיוחדת הייתה דרכו בחינוך: הדגיש את חשיבות הלימוד המעמיק, השילוב בין תורת הנגלה לתורת הנסתר, ועל הכל - את ההכנה הרוחנית הנדרשת מכל תלמיד חסיד. כלל זה ביטא במילותיו הידועות: **"להיות חסיד צריך ללמוד חסידות, להבין חסידות, ולחיות בחסידות"**.
ספריו וכתביו[עריכה]
השאיר אחריו אוצר עצום של תורה:
- **תורה אור ולקוטי תורה** - פירושים חסידיים לתורה ולמועדים
- **סדר תפלות כל השנה** - פירושים לתפלות על פי תורת החסידות
- **מאמרי אדמו"ר הרש"ב** - אוסף מאמרי החסידות שאמר במשך שנות נשיאותו
- **אגרות קודש** - מכתבי הדרכה רוחנית לחסידיו ולפונים אליו
- **קיצור השולחן ערוך** - לוח מנהגי חב"ד ופסיקות הלכתיות
מנהיגותו בזמן המשבר[עריכה]
תקופת נשיאותו של הרש"ב חפפה לתקופה סוערת ביותר בתולדות יהדות רוסיה. במהלך מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית, הוביל את קהילותיו בתקופות של רדיפות, מחסור ואי-ודאות. היה ממתנגדי התנועה הציונית, אך במקביל פעל למען הקמת מוסדות יהודיים וחיזוק הזהות היהודית.
פטירתו ומורשתו[עריכה]
נפטר ב-ב' ניסן תר"פ (1920) בעיירה האדטש שבאוקראינה, לאחר מחלה קשה. נקבר שם, ומקום קבורתו הפך לאתר עלייה לרגל לחסידי חב"ד.
לפני פטירתו מינה את בנו היחיד **רבי יוסף יצחק שניאורסון** (הריי"צ) כיורשו. מורשתו התבטאה בהמשך פיתוח תורת החסידות, בהמוני החסידים שחינך, ובמסילת הפעילות הרחבה להפצת היהדות שיזמו יורשיו.
יום ההילולא[עריכה]
יום ב' ניסן מצוין בקרב חסידי חב"ד כ**"יום ההילולא"** של הרש"ב. נוהגים לקיים **"פארברענגען"** (ישיבות חסידיות), ללמוד מתורתו, ולספר על מופתיו ופעולותיו. רבים עולים לקברו באוקראינה, ובישיבות חב"ד נוהגים לקיים **"סיומים"** על לימוד חלקים מכתביו.
הרש"ב זי"ע נחשב לאחד מעמודי התוך של החסידות המודרנית, ותורתו ממשיכה להשפיע על דורות של לומדי החסידות עד היום.