הלכות לשון הרע
- הלכות לשון הרע הן מקבץ דינים החל על דיבור שלילי על הזולת, הנחשבות מחמורות עבירות שבין אדם לחבירו.**
- רקע והיסטוריה
איסור לשון הרע נזכר כבר בתורה, במצוות "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט:טז), ומבואר בתלמוד במסכת ערכין כחמור מעונות גדולים. הרמב"ם קבע את יסודות ההלכה במשנה תורה (הלכות דעות ז), והאריכו בדינים אלו חכמי הדורות, עד להופעת "חפץ חיים" להגאון החפץ חיים זצ"ל, שהפך לספר היסוד בנושא.
- משמעות רוחנית והלכתית
לשון הרע מחולקת לכמה סוגים: לשון הרע ממש (דיבור אמת אך שלילי), רכילות (העברת מידע בין אנשים), הוצאת דיבה (שקר), ואבק לשון הרע (רמיזות שליליות). החכמים למדו כי לשון הרע "הורגת שלושה: האומר, המקבל, ונאמר עליו" (ערכין טו:).
הקבלה מלמדת שלשון הרע פוגמת בעולמות העליונים ומקלקלת את התיקון הרוחני של העולם. הזוהר מדגיש שהדיבור הוא כח עליון המחבר בין נשמת האדם לבוראו, ולכן חילולו חמור במיוחד.
בספר החפץ חיים נקבעו שבעה תנאים להתרת לשון הרע לצורך: שיהיה מתוך ראיה, שלא יתרגז מיד, שיוכיח תחילה, שכוונתו לתועלת, שאי אפשר בדרך אחרת, שלא יגרום נזק יותר מדין, ושלא יגזים.
ראו גם[עריכה]
מקורות[עריכה]
- תלמוד בבלי, מסכת ערכין דף טו עמוד ב
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות פרק ז
- ספר החפץ חיים, הלכות איסור לשון הרע
- זוהר, פרשת מצורע