הלכות כשרות

• • הלכות כשרות** הן מערכת הדינים הקובעת אילו מאכלים מותרים ואסורים לישראל על פי התורה והמסורת.

רקע והיסטוריה

מצוות הכשרות נמנות עמי מצוות היסוד שנצטוו בני ישראל מראשית ההתגלות. כבר לנח נצטווה הבחנה בין בהמה טהורה לטמאה (בראשית ז, ב), ובהמשך קיבלו ישראל בהר סיני את דיני הכשרות המפורטים בתורה. חכמי המשנה והתלמוד פירטו והרחיבו את ההלכות, והן הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים בכל הדורות.

משמעות רוחנית והלכתית

הכשרות אינה רק סדרת איסורים, אלא מערכת שלמה של קדושה והתעלות הנפש. כפי שכתב הרמב"ן (ויקרא יא, יג): "כי האדם נמשך אחר מעשיו, ונפשו מתפעלת לפי מעשיו הטובים או הרעים". הרמב"ם מדגיש ש"כל המאכלות שאסרה התורה מכעירות הנפש ומטמאות אותה" (הלכות מאכלות אסורות פט"ו הלכה כ).

ההלכה מחלקת את האיסורים למספר קטגוריות עיקריות: בהמות, עופות ודגים אסורים; נבלה וטרפה; דם וחלב; בשר בחלב; ומאכלי חולין שנאסרו מטעמים שונים.

הכשרות מבטאת את ייחודו של העם היהודי ומקדשת את המעשה הגשמי של האכילה. כדברי בעל "תניא": "ידוע כי האוכל נעשה דם ובשר מבשרו ממש... ולכן צריך האדם להיזהר ביותר במה שמכניס לתוך גופו".

מקורות וציטוטים

"כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" (דברים יד, כא). חז"ל דרשו (ספרי שם): "הוו קדושים - פרושים מן העריות והמאכלות האסורות". התלמוד בעבודה זרה (לה ע"ב) מלמד: "נתן הקב"ה מצוות לישראל כדי לזכך בהן את הבריות".

ראו גם

שחיטה טרפות ערלה ונטע רבעי יין נסך חלב ודבש פסח - איסור חמץ

מקורות

• תורה: ויקרא יא; דברים יד
• תלמוד בבלי: מסכת חולין, עבודה זרה
• רמב"ם: הלכות מאכלות אסורות
• שולחן ערוך: יורה דעה סימנים פו-קיח
• ספר החינוך: מצוות עג ועוד